עבור הילדים האלה, המושג "שגרה" מקבל משמעות שונה לחלוטין מזו המוכרת לרובנו. הדוחק הכלכלי מאלץ את ההורים לעבוד מסביב לשעון, מה שמותיר את הילדים פרקי זמן ממושכים ללא נוכחות הורית רציפה. בשנותיהם הראשונות, כמענה יחיד שמשפחתם יכולה להרשות לעצמה, רבים מהם שוהים במסגרות טיפול מאולתרות ("בייביסיטרים"), בתנאי צפיפות, חסך בתנועה והיעדר גירוי התפתחותי שפוגע בהם אנושות.

אך האתגרים אינם מסתיימים בגיל הרך. עם כניסתם למערכת החינוך הישראלית, הילדים נושאים עמם פערים שפתיים ולימודיים עמוקים. רובם המוחלט משובצים לבתי ספר ולגנים בדרום תל אביב המיועדים כמעט בלעדית לילדי מבקשי מקלט, ללא נוכחות של בני גילם הישראלים – הפרדה שרק מעמיקה את תחושת הניתוק החברתי.

אחרי שעות הלימודים, הם יוצאים אל הפארקים, הרחובות והתחבורה הציבורית. במרחבים אלו הם נתקלים לעיתים קרובות בניכור, בעוינות ואף בגילויי גזענות. הילדים הללו, שמרביתם נולדו בישראל וזהו הבית היחיד שהם מכירים, לומדים מהר מאוד שהם גדלים בשולי החברה.

בתוך הבית פנימה, העננה המרחפת של סכנת הגירוש, שלילת המעמד המשפטי והמחסור ברשת ביטחון סוציאלית, מולידים מתח משפחתי מתמיד. אקלים זה מחלחל עמוקות לנפשם של הילדים ומעצים את תחושת התלישות. הם נאלצים לנווט את התבגרותם כשהם חסרים את היציבות והשקט הנפשי הדרושים כדי ללמוד, ליצור קשרים חברתיים בריאים ולחלום על עתיד בטוח.